איזה כיף זה לספר ניסים, איך אנחנו אוהבות את זה 
פתאום יש לנו אור בעיניים, השיחה מתגלגלת, איך הכרתי את בעלי והסיפור עם הילד, התאונה שנגמרה בנס – כשאנחנו נזכרות בניסים, יש מן שמחה כזו באוויר.
הלב שלנו מתרחב, וזה כיף להרגיש את ההודיה הזו ואת הפליאה ואת הד"ש החם הזה מהקב"ה.
אבל, כשאנחנו מתבקשות לומר במה אנחנו טובות ויותר מזה, כשאנחנו רוצות להרגיש שאנחנו באמת טובות, אז האוויר נהיה לנו כזה דחוס, אנחנו מתחילות לזוז באי נוחות.
גם כשאנחנו מודעות ויודעות במה אנחנו טובות, זה לא מרשים אותנו במיוחד או שזה נראה לנו מיותר להתעסק עם זה.
"ברור שאני יודעת מה החוזקות שלי, אבל לא מתאים לי לומר אותן בקול",
"להגיד במה אני טובה? אין לי בעיה, אבל לעצמי"..
"הממ… 5 חוזקות שלי? אה.. לא יודעת..הממ"..
הרבה פעמים דווקא כשאנחנו מתחילות לחושב במה אנחנו טובות, פתאום אנחנו נזכרות בכל מה שאנחנו לא ממש מאה, בכל הרגעים הפחות מוצלחים. וגם אם כן, למה צריך לעשות מזה עניין, למה זה טוב?.
ואני שואלת אותנו, למה?
החוזקות שלנו הן לא נס? הכוחות שלנו הן לא ממנו?
גם אנחנו נס, ולא, זו לא קלישאה.
דווקא בגלל שזה משהו שהפך להיות מן קלישאה, דווקא בגלל זה, הקב"ה שולח אותנו לעמוד שבוע בשנה מול הנרות ולהקדיש לזה מחשבה.
כי זו המשמעות של נס – להתנוסס, הנס בא כדי לנוסס איתו את כל מה שלא נראה לנו נס. להדגיש את כל מה שבא לנו ברגיל.
אחד העניינים בחנוכה, זה להיזכר בהבנה, שנס, הוא לא רק מה שקורה בצורה לא רגילה.
לכן אנחנו מודים גם על הניסים וגם על הנפלאות.
לא רק על הנפלאות – הדברים הפלאיים, המיוחדים, אלא גם על הניסים – וניסים, זה בעצם כל דבר שיש לנו.
נכון, זה נשמע קצת נבוב, בסדר, אני יודעת את זה, צריך להודות על כל דבר וכו'..
אבל בפועל, אנחנו עושות את זה?
הרי, אם היו מבקשים ממני לספר על איזה נס מדהים שהיה לי, הייתי מספרת?
אז למה את החוזקות שלי לא? אותן לא קבלתי מה'? זה לא סוג של נס?
כשאנחנו עומדות מול הנרות, אנחנו יכולות להיזכר שהכוחות שבנו, הם כמו נרות חנוכה, אם אנחנו מוציאות אותם לאור, כדי לפרסם את הנס, להיות שגרירות טובות של מי ששלח אותנו לכאן, וצייד אותנו בתכונות היחודיות שלנו – בצורה הזו – הדלקה עושה מצווה
כשאת מבינה שבכל זמן שאת מכירה בערך עצמך – כשאת יוזמת, מציעה, מובילה מהלך בקטן או בגדול, בבית שלך או בחוץ, מביעה דיעה, מתחילה שיחה, מציעה עזרה – את שמחה במי שאת, מביאה את עצמך, בלי שמץ מבוכה.
את בעצם מבינה שאת נס – ואת מרגישה עם זה סופר בנח, כי את בתפקיד – בתפקיד של להיות מי שה' רוצה שתהיי בצורה הכי טובה שאת יכולה.
אבל, כשאנחנו מנתקות במחשבה שלנו בין הכוחות והתכונות הטובות שלנו לבין מי שנתן לנו אותן – אז מתחיל הכיווץ, אז באמת אנחנו מרגישות שאין לנו רשות להשתמש בכוחות שלנו, אנחנו לא נותנות רשות לעצמינו. במקום נס להתנוסס, זה פתאום מרגיש לנו כמו לנפנף ולהשוויץ.
כי אם זה לא בשביל לפרסם את הנס, אם זה לא קשור אליו, אז, אין לנו רשות להשתמש בהם..
מאחלת לנו שנזכה להאיר את הכוחות שלנו, ולפרסם את הנס, דרך כל הטוב שה' נטע בכל אחת ואחת מאיתנו.
חנוכה שמח!
ריעות
נ.ב.
מיד לאחר חנוכה אני מגיעה יום בשבוע לקליניקה בירושלים, ירושלמיות והסביבה – אשמח להכיר אתכן
פרטים נוספים אפשר לראות כאן:
https://reuta-deliba.com/?p=1945
נ.ב.ב אם עדיין לא הורדת את המשחק לחנוכה "לסובב עם מי שאתה אוהב", מוזמנת לקבל אותו במתנה ממני כאן:
https://reuta-deliba.com/?p=2057