בפעם הראשונה שנתקלתי במילים האלה, הרגשתי שחזרתי הביתה.
"תודה, אני אומרת ומוסיפה, "זה קצת מביך"
בלי משים אני משתמשת בדבר הכי חשוב שלמדתי מעפרה-
להודות בחולשה ובפחד, להפוך אותם לידידים
ולגרום לצד השני לרצות להושיט לך יד"
(גחליליות, גילית חומסקי)
כשאני מלמדת בקורס 'מפתחות לבטחון' את הנקודה הזו אני קוראת לזה טכניקת כל דפקט אפקט. וזה גאוני.
להודות בחולשה ובפחד, להפוך אותם לידידים ולגרום לצד השני לרצות להושיט לך יד.
במקום לנסות להסתיר, לחמוק ולהתחמק, פשוט להניח את זה, לומר: אני נבוכה, אני מתביישת, אני מתנצלת, המשפט הזה לא יצא טוב, זה לא מה שהתכוונתי לומר.
למנף את מה שיש ולהוציא ממנו משהו טוב, יותר.
עוד דרך לעשות את זה היא לעצור ולומר, אוקי, זה מה יש, עכשיו איך אני ממנפת את זה?
למשל, אם הפסדתי את הרכבת, (אם הפסדתי? כשהפסדתי..שוב..)
יש הבדל ענקי אם אני יושבת ומתבאסת או אם אני אומרת לעצמי, אוקי, מתי לאחרונה קבלתי שעה פשוט לעשות מה שאני רוצה?
הנקודה הזו שבה אני מצליחה להזיז את עצמי מעמדה של "אוף, זה לא מה שרציתי" לעמדה של "אני בוחרת בזה"- זה מינוף.
🙂 כשהתפוצץ לנו צינור בחצר ולא היינו בבית שלושה ימים, והחלטנו להפוך את הקריזה לאופציה של מגרש החלקה ענק, זה היה כיף ממש.
לא תמיד יש לנו השפעה על מה שקורה, אבל תמיד זו החלטה שלנו איך אנחנו לוקחות את הדברים, עושות שריר או נותנות להם לפגוש אותנו, לעבור דרכינו ולחלוף בטוב.
שנצליח לזכור לבחור 🙂
ריעות