את מכירה את זה שאת חוזרת הביתה
–
וטוחנת לעצמך את המח?
מריצה שוב שוב בסרט חוזר,
מה שאמרת,
מה שהיה
ואיזה סתומה יצאת.
איזה דפוקה.
זה כאילו כל מי שאת – כשאת לא ככה,
נעלמת, ובמקומך באה
המטופשת, הדפוקה, הלא יודעת, ההזויה, המוזרה..
(תבחרי מהלקסיקון – את המילים הרעות שאת אומרת לעצמך..)
ואת לגמרי שוכחת את כל מה שהיה – בזמנים אחרים – שבהם לא נכנסת לסרט
ואת ממש לא רוצה לחשוב על העתיד – כי הכל נראה לך
ממש לא מלבב
בלשון המעטה,
כי טוב בטח לא יכול להיות..
זה יכול להיות אחרי משהו סופר משמעותי,
כמו משהו בעבודה,
או מפגש משפחתי גדול,
או דייט
וזה יכול להיות
אירוע בקטנה
כמו
חצי דקה שיחה עם משהי במכלת
או מפגש מקרי עם חברה מהעבר
אבל הסרט – אותו הסרט
את כותשת את עצמך
את מרגישה נורא
לא בא לך כלום
את כועסת על עצמך
ומרגישה מיואשת
מאוד מיואשת
ואיך?
איך זה קורה רק לך?
למה אחרים כל כך זורמים ורק את
מסתבכת,
מתגמגמת,
לא בטוחה בעצמך?
לא יודעת איך להגיב,
או יותר גרוע-
מגיבה לא נכון.
התסריט הזה חוזר אצל כל כך הרבה נשים (וגם אצלי)
הוא סותם לנו את הפה
הוא מלחיץ אותנו
ומכניס אותנו לדמיונות
ותרחישים
ובקורת עצמית שמטריפה אותנו.
אז מה עושים עם זה???
מנהלים את זה.
במקום שזה ינהל אותנו.
איך עושים את זה?
כותבים משוב.
אבל…
לא משוב כמו שרוב האנשים עושים,
תקשיבי טוב, ואל תפספסי אף שלב-
כי כל השלבים קריטיים –
אחרת זה לא יהיה יעיל.
שלב 1: את עוצרת ברגע הראשון שאפשר – ועדיף כמה שיותר קרוב לאירוע ועושה את המשוב. את לא מסתובבת עם זה, ומעצימה ומנפחת ולועסת את המחשבות בראש שלך. (למשל, אם חזרת מישיבת צוות או פגישה "גרועה", מיד כשאת מגיעה הביתה מתיישבת לכתוב משוב).
שלב 2: את מכינה לעצמך טבלה (או מדפיסה את הדף המגניב שהכנתי לך כאן)
את מציירת 3 טורים: טור אחד – מה היה טוב, טור שני – מה היה לא טוב, טור שלישי איך אני משפרת את זה לפעם הבאה.
שלב 3: את כותבת לעצמך את הסיטואציה – ומשתדלת ממש לציין רק עובדות.
שלב 4: את כותבת כל מה שעולה לך בראש- מה היה טוב קודם כל, ולא מתקמצנת, מתאמצת באמת לחשוב מה היה טוב. מה היה לא טוב – כותבת – כל מה שממלא לך את הבטן. והצעות לשיפור- בלי זיופים!! לכל דבר ודבר לחשוב על מה את יכולה לעשות לפעם הבאה, שתהיי מרוצה יותר מהתוצאה, שתרגישי טוב יותר, מה יכול לעזור לך? מי יכול לעזור לך?
ותשאלי את עצמך – האם זה אפשרי הצעת היעול שכתבתי? אם לא- תחשבי על משהו שכן.
שלב 5: נקודה חשובה למתקדמות בלבד 🙂
תסתכלי על מה שכתבת בחלק של מה היה לא טוב – ותשאלי את עצמך, האמנם?
זה באמת היה כל כך גרוע ולא טוב?
הרבה פעמים, במחשבה שניה, נאמר לעצמינו, שהאמת זה לא היה באמת כזה רע, או לא באמת קשור אלינו..
למה כל כך חשוב לעשות משוב כזה לעצמינו – וממש לכתוב את הדברים?
כי יש לנו נטיה לא לראות את התמונה כולה.
ברגעים כאלו, כשחוסר הבטחון או הפחד משתלטים עלינו אנחנו שוכחות את מה שכן הולך, את מה שכן טוב.
ולכן אנחנו חייבות להנכיח את התמונה השלמה לעצמינו – ידנית 😊
ולא. זה לא מספיק לראות את מה שכן היה טוב.
בשביל לצאת מזה, קריטי להתעקש עם עצמינו ולחשוב מה אנחנו עושות אחרת לפעם הבאה.
למה?
כי זה מחזיר את השליטה לידיים שלנו.
לכן אנחנו באופן מיידי מרגישות טוב יותר אחרי משוב כזה, כי אנחנו כבר חושבות על המה הלאה ,איך נעשה את זה אחרת. ופתאום הכל נראה אפשרי יותר.
זה מוציא אותנו מהסרט – אל המציאות,
ולמרבה ההפתעה,
במקרה הזה,
המציאות ורודה יותר מהסרט שרץ לנו בראש..
כאן את מורידה לעצמך את הדף עם הטבלה – ומכניסה אותו לתיק, מניחה אותו על השידה ליד המיטה –
כדי שתזכרי להשתמש בו 🙂
אנחנו חייבות ללמוד להפסיק להקרין לעצמינו את הסרט המשתק הזה בראש,
ולהתחיל להריץ תסריטים –
אמיתיים יותר,
מאוזנים יותר,
מקדמים יותר
ובעיקר –
הוגנים יותר.
כי באמת,
אנחנו לא כאלו גרועות.
באמת.
כן, גם את.
כן, גם היום.
כן, גם בסיטואציה הספציפית הזאת.
ריעות
נ.ב.
תחזרי לספר לי אם הייתה לך השבוע סיטואציה שבה הרגשת את הבלבלה הזאת בראש ואם השתמשת בכלי הטוב הזה שנתתי לך כאן.