אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי במהלך הדרך בעבודה, באימון, בטיפול – הוא לבקש רשות.
פשוט לשאול, מתאים לך? אפשר להכנס? אפשר עכשיו? אפשר להמשיך? אפשר לומר לך את דעתי?
וגם- את רוצה עכשיו הקשבה או עיצה? את רוצה להשמיע או לשמוע?
זה נשמע כל כך טריוויאלי, אבל אני כל הזמן מגלה שזה ממש לא.
כשמישהו נותן לי עיצה, מביע דיעה – שקשורה אלי – הייתי מעדיפה שישאל אותי קודם אם אני מוכנה לשמוע, אם אני רוצה בעיצה שלו, בדיעה שלו. והאמת, שהלב שלי גם הרבה יותר פתוח, כשדופקים לפני שנכנסים.
לפעמים נראה לי שמשהו התבלבל לנו. עיצות, בקורת, הערות מחולקות חינם לכל דורש (במקרה הטוב) וגם למי שלא..
אבל- את מה שהיינו צריכים לחלק חינם – לפעמים דווקא שם, אנחנו מתקמצנות.
מחמאות פרגון ועוד מחמאות – את זה היינו צריכות לתת חינם, למי שמבקש (ואני בעד לבקש) ולמי שלא.
אבל שיהיה באמת.
מחמאה אמיתית היא כזו שיש מאחוריה כיסוי. היא יכולה להיות פשוטה פשוטה – אבל העיקר, אמיתית, מאירה וכנה.
המדהים הוא, שקורה לי שלא מעט שנשים עונות לי בחשדנות כשאני מפרגנת להן, כאילו התרגלנו להדוף, כאילו הקמצנות פשטה לא רק בנתינה אלא גם ביכולת שלנו לקבל.
אני מאוד משתדלת, לתת מחמאה שאני עומדת מאחוריה. והאמת, שאני נהנית מכל רגע. מבחינתי, זאת מיומנות ששווה להתמקצע בה- "מומחית לפרגון כנה".
מרגיש לי שכל כך חסרה לנו היום הארת פנים אמיתי, פשוטה, חיוך, ומחמאה שמראה למי שמולי שאני רואה אותו. באמת, לא וירטואלי, לא דרך הצרכים שלי, באמת באמת, באהבה ובחינם.
לכי להחמיא לעצמך ולמי שסביבך
והלואי שזה יגדל את כולנו להיות שמחות יותר.
ריעות