לפעמים, אני ממש על הגל של תחשוב טוב יהיה טוב, עפה על זה, זה משמח אותי, אומרת לעצמי דברים טובים ופורשת כנפיים בהתלהבות לארצות רחוקות וורודות.
אבל לפעמים, בעיקר בדברים הרציניים, זה כמו כוסות רוח למת, אפשר לומר שזה אפילו די מביא לי את הקריזה.
טוב, אני מצמצמת, האמת שזה מדכא אותי, זה עושה בדיוק את הפוך. זה מזכיר לי כמה זה ממש לא עובד, זה פותח אצלי בראש תיבה שלמה של הוכחות בלתי מעורערות שממש לא, אבל ממש לא יהיה טוב, בטח לא בנושא הזה.
במצב כזה, גם אם אני אשנן לעצמי עד מחר שאני יכולה ומסוגלת ושאני אצליח, זה כנראה לא יעבוד.
מודעות עצמית, הסתכלות חיובית והערכה עצמית, כשהן עומדות בפני עצמן, בחיים לא תוכלנה ליצור שינוי אמיתי שישמח אותי לטווח ארוך.
אני כנראה פשוט אחזור שוב ושוב לאותה הנקודה שתוקעת אותי – הרבה פעמים אחרי שהוספתי לאוסף שלי חוויה נוספת של אכזבה או כווץ' בלב..
בלי היכולת להתמודד עם התוצאות, לקפוץ למים ולפעול, אני בחיים לא אוכל להגשים את החלומות שלי ולהיות שמחה.
לדעת את ה"חוזקות" שלי, במה אני טובה, כמה אוהבים אותי, כמה אני מוצלחת, לא יעזור, אם אני לא באמת מאמינה בזה.
לכן, רק לחשוב חיובי, זה לא באמת עוזר, כי תכל'ס, באותו הרגע, אני לא באמת מאמינה במה שאני אומרת לעצמי בראש.
סבבה, אז אם שכנוע עצמי (בואי נקרא לילד בשמו) לא עובד, מה כן עובד?
מה שעובד, זה שילוב של החשיבה החיובית – של התמונה הדמיונית הזו שאני מציירת לי בראש, עם מה שקורה בשטח.
השילוב בין חשיבה חיובית לבין מה שנקרא עקרון המציאות.
זה בעצם ההבדל בין לומר לעצמי ש"אני יכולה לעשות את זה" לבין לומר לעצמי "זה עומד לקרות" (כמו למשל בסרט הסוד וכל האסכולה המטורללת שלצידו)
אני לא נשארת רק בחשיבה החיובית, אלא אני לוקחת את זה עוד צעד אחד קדימה.
אז קודם כל, בשביל להאמין במשהו אני צריכה ידיעה ברורה – סוג של עדויות או ראיות.
לכן, בשביל לייצר אמון בעצמי וביכולות שלי, אני צריכה עדויות וראיות מוצקות להצלחות שלי.
אמממה, בשביל שיהיו לי עדויות להצלחה, אני צריכה שיהיו לי התנסויות מוצלחות. זאת אומרת, שאם אני אשב ולא אעשה כלום, מאיפה אני אביא לעצמי ראיות?? איך אני אוכל לייצר עבור את עצמי את האמונה ביכולת שלי?
יש ביטוי כזה שאומר, "אי אפשר ללמוד שחיה בהתכתבות", אני ממש אוהבת את הביטוי הזה, כי הוא כל כך מתאר הרבה מאתנו, שמדברות, לומדות, חוקרות, הולכות לעוד שיעור במודעות עצמית קוראות עוד ספר או משפט מעורר השראה – ובת'כלס, כלום.
זה כמו ששואלים אותי מה אני עושה בשביל לרדת במשקל (15 קג!) ואני אומרת, מה השאלה? אני כל הזמן מדברת על זה ומשתדלת מאוד לחשוב על זה הרבה!
זו תשובה שאולי מטפלת טיפול נאות ב"נשמות טובות", אבל היא ודאי לא מורידה אותי במשקל.
בשביל ליצור ראיות לעצמי על הצלחה, אני צריכה להרשות לעצמי ליזום, לנסות.
זה ההבדל בין להיות פאסיבית, ולחכות שההצלחה או הפרגון יבואו לבין להביא אותם אלי.
הבעיה היא, שהרבה פעמים אין לי אומץ ליזום, או שאין לי חשק, כי לא נראה לי שאני אצליח, וגם לא בא לי לפשל ולא בא לי להתאמץ אם אני לא בטוח אצליח.
תארי לך שכשהבן שלי ניסה לעמוד ונופל, הייתי אומרת לו, או קי, חבר, אני רואה שלא הצלחת, כפרה עליך, לא נורא, יש כאלה שעומדים ויש כאלו שלא. לא נורא חמוד אתה בטח טוב בדברים אחרים.. ובכלל יש המון דברים כיפים שאפשר לעשות בזחילה, עזוב אותך מלעמוד, לעמוד זה לחלשים.
נשמע מצחיק? כשאני כותבת את זה ככה שחור על גבי מחשב, זה אפילו נשמע קצת אכזרי.
אז למה למען ה', זה הגיוני כשאני אומרת דברים כאלה לעצמי?
והרי הפתרון! הפתרון הוא להפעיל את עקרון המציאות.
להפעיל יחד עם החשיבה החיובית, וההכרה בערך שלי, את עקרון המציאות, שיזיז אותי מתפקיד ראשי של חולמת מתוסכלת, לרב מכר עולמי של הצלחות קטנות, עקביות ומשמחות, שיאפשר לי להיות מוכנה לטעות ולהיות פתוחה ללמידה.
אז מה זה בעצם עיקרון המציאות? העקרון הפשוט הזה אומר, בואו לא נהיה מופתעים, בוא נחשוב מראש מה יכול להתפקשש, מה לא הצליח לנו בעבר, מה היה קשה?
עקרון המציאות גורם לי לעבור מלומר לעצמי – הצליח/לא הצליח, ללומר לעצמי, או קי, מה עבד הפעם? מה לא עבד הפעם?
לחשוב מראש איך אני פותרת את זה. איך אני עושה שיהיה לי קל יותר, מה אני צריכה בשביל שזה יצליח?
אני למשל הבנתי לעצמי במהלך הדרך, שאחד המשאבים הגדולים מבחינתי, כלומר אחד הדברים שנותנים לי כח להוציא מעצמי את הכי טוב, זה לא להיות לבד, לעשות דברים עם עוד מישהו. אז כשיש משהו שמאוד מפחיד אותי, כמו הרצאה במקום חדש או התחלת עבודה חדשה, אני פשוט מביאה איתי קהל אוהד, זה יכול להיות חברה שתבוא איתי פיזית וזה יכול להיות מישהו שאני מתקשרת אליו לפני ואחרי, או מישהו מהמשתתפות, שאני משתפת אותה בקושי שלי והופכת אותה לדמות אוהדת בקהל.
אספר לך סיפור, כשעשיתי פסיכומטרי הדבר שהכי הלחיץ אותי היה שלא אמצא את הכיתה. המבחן פחות הלחיץ אותי, אבל למצוא את הכיתה???? הייתי בסיוטים מזה. מה עשיתי? בקשתי מחברה שתלווה אותי, פשוט כך, היא הגיעה בטרמפים במיוחד (מפסגות לירושלים, בשבע בוקר!!!) וליוותה אותי! (תודה דבורה ).
עכשיו את יכולה לומר, לא נעים לי להטריח וזה מרגיש טפשי, מה אני אגרור מישהו ככה?.
אני רוצה לומר שזה ממש לא טפשי (מבטיחה לך!), אני לימדתי את עצמי פשוט, לזהות מה אני צריכה, בשביל להוציא מעצמי את הטוב, ולמדתי לבקש את זה. ואת יודעת מה? גיליתי שבדרך כלל, אנשים מאוד שמחים לעזור. ובסופו של דבר גם מי שסביבי מרוויח מזה שאני מעיזה יותר, פעילה יותר ומצליחה יותר להיות אני.
יוצא שכולם מרוויחים. ואם לא הייתי מבקשת? וכשאני לא מעזה, לא חבל?
ריעות